"אני שופט ג'ינג'י", מודה משה דרורי. "אני גאה להיות לא שגרתי. לא ניהלתי תיקים באופן שבלוני, הצעתי פשרות יוצאות דופן, ואני לא מתבייש בכך. אחד מפסקי הדין האחרונים שנתתי, ממש השבוע, עסק בסכסוך בין שני אחים על נכסים בשווי 4 מיליון שקלים. האחים האלה הם כבני 60, אביהם נפטר, ונותרה האמא והירושה שבגינה הסכסוך. בדיון הראשון אמרתי: 'אני מבקש מהאחים לקום'. כשהם קמו, שאלתי אותם: 'היכן אמא שלכם בליל הסדר השנה?'. היה רעש באולם, עורכי הדין התרעמו – מה שייכת השאלה הזו לדיני חברוֹת. עניתי להם: ראשית, אני באולם שלי שואל מה שאני רוצה. שנית, פתרון לאמא האלמנה בליל הסדר קודם וחשוב בעיניי לפתרון ל־4 מיליוני שקלים".
ועדיין, זה לא חלק מהתיק. מדוע זה עניינך בכלל?
"כי אני לא אתן שאישה מבוגרת תהיה לבד בחג. נכון, רוב השופטים לא היו עוסקים בכך, אבל אצלי זו הגישה".
לג'ינג'י הזה יש היום שיער לבן, מסודר בקפידה. הוא נמוך קומה, נע בצעדים קטנים בלובי המלון במזרח ירושלים שקבענו להיפגש בו. דיבורו מחויך, מדי פעם הוא עוצר כדי ללגום באיטיות מהקפה. אך מראה הסב החביב עלול להטעות: ב־18 שנותיו על כס השיפוט קנה לעצמו דרורי את תואר הילד המרדן של המערכת. את פטיש העץ שקיבל בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא החליף בפטישו של תור, ולא הפסיק להכות, בעיקר בפרקליטות. השבוע פרש לגמלאות, ובריאיון הראשון שלו כשופט בדימוס הוא יוצא נגד האג'נדה השלטת בבג"ץ, וסוגר חשבון עם מי שלדבריו סיכל את מינויו שלו לבית המשפט העליון.
את עימותיו עם הפרקליטות מדגים דרורי מפסק דין אחר, שגם הוא יכול ללמד על ההפתעות המצפות למי שנקלע לאולמו. "אחד התיקים הראשונים שהגיעו אליי היה של אישה שהופיעה בבית המשפט לתעבורה בגלל עבירות טריוויאליות של חנייה או משהו כזה, והתפרצה שם על השופט. השופט אמר לה שבגלל התנהגותה הוא לא בטוח שהיא יכולה להחזיק רישיון נהיגה. הוא שלח אותה לבדיקה במכון רפואי, ונקבע שהיא לא יכולה לנהוג. האישה הגישה עתירה מנהלית נגד הקביעה הזו, התיק הובא אליי, והשאלה הראשונה שלי בדיון הייתה: 'רגע, למה בכלל התפרצת ככה על השופט?'. היא אמרה לי: 'אתה הראשון ששואל'.
"מתברר שאבא שלה בדיוק נפטר. היא הייתה באמצע השִבעה ולכן ביקשה לדחות את המשפט על עבירת החנייה, אבל לא אפשרו לה. החלטתי למנות מומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט שיבדוק אותה. הפרקליטות התרעמה – 'מה פתאום, כבר יש קביעה של רופא שמתמחה בתחום'. כתבתי בהחלטה שבעידן שלנו, נהיגה היא כמו רגליו של אדם, ולא שוללים בנקל זכות כזאת. זה כמו להכניס אותה לבית סוהר. הם ערערו לעליון בשביל תיק תעבורה קטן. השופטת דורית ביניש קיבלה את הערעור וקבעה שלבית המשפט המחוזי אין סמכות למנות מומחים מטעמו, והוא צריך להכריע על סמך הקביעה של מומחי המדינה, אלא אם הייתה סטייה קיצונית ביותר.
"זיכוי אין פירושו שהמעשה לא נעשה; המשמעות היא שלא נמצאו ראיות מספיקות לעבור את הרף הפלילי. אנחנו שומעים אנשי ציבור שאומרים: 'תנו לי להוכיח את חפותי בבית המשפט'. אזרח לא צריך בכלל להוכיח את חפותו. הוא צריך לראות אם המדינה מצליחה להוכיח את אשמתו. זה הבדל חשוב"
"באותה שנה נערכה השתלמות של השופטים המנהליים, ומישהו העביר הרצאה על פסק הדין הזה וצידד בהחלטת ביניש. באופן די נדיר, בתום ההרצאה ערכו סקר בין השופטים – מי השתכנע מקביעת בית המשפט העליון, ומי מעמדת דרורי. הרוב הצביעו בעד דעתי.
"ככה זה, אני לא שגרתי. היו פעמים שהעליון התלהב מהפסיקות שלי, ובפעמים אחרות הוא חשב שאני מגזים. יש שופטים שעושים הכול לפי הנהלים, וזה בסדר. אבל אם לא אוכל להביט בראי כי אני לא שלם עם פסק דין, לא אחתום עליו, גם אם הוא לפי כל הנהלים".
חוקרת הילדים התחרטה
את יומו פותח דרורי בשש בבוקר, אז הוא צועד אל בית הכנסת לתפילת שחרית. אחרי לימוד דף יומי בגמרא, הוא חוזר לקפה של בוקר בבית. בשנות עבודתו כשופט, אחרי שיצא מביתו חזר אליו רק ב־11 בלילה, "וגם אז הייתי מביא איתי את התיקים וממשיך לעבוד. בימי שישי הייתי נשאר בבית המשפט כמעט עד כניסת השבת, וממשיך מיד במוצאי שבת. לולא הייתי דתי, הייתי עובד גם בשבת".
אחד ממאפייניו הבולטים כשופט הוא כתיבת פסקי דין ארוכים במיוחד. גם סוגיות משפטיות זניחות יחסית זוכות אצלו למאות עמודים. "עורך דין מגיש כתב תביעה של 500 עמודים, מביא עדי תביעה וכן הלאה", מסביר דרורי. "ואז השופט כותב 'האמנתי לזה, האמנתי להוא, החלטתי לתת מזונות כך וכך, הילד יהיה אצל האבא או אצל האמא'. איזה מין דבר זה? אלו חיים של בני אדם. שופט חייב להתייחס ברצינות לכל הטענות המובאות בפניו, להציג את התמונה המלאה ואת דברי הצדדים, לדון בכל הראיות וחוות הדעת המקצועיות, וגם להתייחס למשפט העברי".
זו בעצם ביקורת על עמיתיך? לשיטתך, שופטים אחרים עושים קיצורי דרך בפסקי דין?
"אני לא זורק אבן לבור ששתיתי ממנו. לכל שופט סגנון משלו. אחד מעשרת השופטים הכי גדולים בתולדות בית המשפט העליון היה שלמה לוין, שגם בסוגיה מסובכת מאוד היה כותב חמישה עמודים בלבד. כל עורכי הדין הסכימו שלוין הצליח בדרכו לתמצת ולהכניס הכול. ועוד משהו חשוב – בתי המשפט עובדים בעומס בלתי נסבל. השופטים כורעים תחת הנטל, והחפצים חיים גם מעבר לעבודתם מתקשים מאוד. אי אפשר לדרוש משופט לכתוב מאה עמודים, אבל ראיתי בזה משימה והקרבתי למענה".
מהשבוע, כל זה נגמר.
"כן", הוא נאנח. "לראשונה זה 18 שנה יצאתי מבית המשפט כשאין בידיי תיקים. למחרת בבוקר לפתע לא היה לי לאן לחזור. זו הייתה טראומה בשבילי".
הוא נולד בירושלים ב־1949 להורים ילידי פולין. אמו הייתה ניצולת שואה, אביו לחם בנאצים כחייל בצבא הבריטי. בהמשך היה האב עורך דין וחבר מועצת העיר ירושלים מטעם מפלגת גח"ל, גלגול קודם של הליכוד. "בבית לא היינו מדברים על השואה ולא שואלים, גם לא ביום השואה, אבל תוצרת גרמניה לא נכנסה אלינו, והיה בבית מתח לא רגיל בתקופת משפטו של אייכמן. לפני כמה שנים אמא כינסה את כל המשפחה, לא ידענו מדוע. היא ספרה בקול את 24 הנכדים שלה, ואז אמרה לנו: 'בשואה רצחו הנאצים 23 מבני משפחתי. עכשיו כשאתם 24, אני ניצחתי את הנאצים'. זמן לא רב אחרי הכינוס ההוא, היא נפטרה".
בנעוריו למד דרורי בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ובשעות הפנאי היה נוהג להגיע לבית המשפט כדי לצפות בדיונים. לא שגרתי, כבר אמרנו. אחרי תקופת לימודים בישיבת מרכז הרב הוא התגייס לפרקליטות הצבאית, וסיים בהצטיינות שני תארים במשפטים באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו שם הוא שימש כמזכיר מערכת השנתון למשפט עברי של האוניברסיטה, וכך התקרב לשופטים חיים כהן ומנחם אלון, שהיו עורכי השנתון. כקצין הוא התקדם עד לתפקיד סגן יועמ"ש איו"ש, ולאחר מכן שירת כראש לשכתו של אלוף רפאל ורדי ז"ל, שהיה אז מתאם פעולות הממשלה בשטחים.
"הייתי אומר לפרקליטים לצאת קצת מהאולם, להתייעץ ולהציע פשרה. הם היו יוצאים, חוזרים ואומרים: 'לא נתפשר'. כי הם בטוחים שהם חכמים יותר מכל השופטים ומהשופט דרורי. אז שיחשבו. אני לא ויתרתי להם. מצד שני, היו תיקים שבהם תמכתי בדרישת הפרקליטות להטיל עונשים כבדים. אני לא תמיד נגדם, למרות שאני יודע שבפרקליטות חושבים שאני האויב"
לאחר פרישתו מצה"ל עבד דרורי במשרד עורכי דין פרטי, שעסק בעיקר בתיקים הקשורים לאיו"ש ובדיני משפחה. הוא נישא לחיה, עורכת דין בתחום המשפחה, והיום יש להם ארבעה ילדים ומספר דו־ספרתי של נכדים. ב־2001 מונה ישירות לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, בלי שנדרש לכהן לפני כן בערכאה נמוכה יותר, ובהמשך קיבל את תפקיד סגן נשיא בית המשפט. הוא ישב בהרכב שופטים שעסק בפשיעה חמורה, וקיבל לידיו בין השאר תיקים מתוקשרים – רצח הודיה קדם, רצח נורית ונח מעוז, פרשת המחבל היהודי ג'ק טייטל ועוד.
לא פעם עלה דרורי על מסלול התנגשות חזיתית מול פרקליטות המדינה. כך היה למשל לפני כשנה, כשזיכה נאשם בעבירות מין בשתי ילדות, בנימוק שחוקרת הילדים שינתה את חוות דעתה לאחר התכתבות עם התובעת מטעם הפרקליטות. החוקרת, התברר במהלך הדיונים, הגדירה בתחילה את עדות הילדות כבלתי אמינה, אך לאחר שהפרקליטה יצרה איתה קשר נכתבה חוות דעת חדשה. תוכן השיחה בין השתיים נותר עלום, מכיוון שהפרקליטות סירבה למסור אותו לבית המשפט. דרורי כאמור זיכה את הנאשם, ודרש לשלוח העתק מהכרעת דינו לפרקליט המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה ולנציב תלונות הציבור על הפרקליטות. הוא אף העלה חשש כי מדובר בתופעה רחבה, וקרא לשרי המשפטים והרווחה להקים ועדה ציבורית שתבחן את כל סוגיית חקירות הילדים, לנוכח התנהלות הפרקליטות בתיק.
"לא ייתכן שחוקרת ילדים משנה את דעתה מן הקצה אל הקצה", מסביר לנו דרורי השבוע. "בהתחלה היא אומרת שספק אם הילדות דוברות אמת, ופתאום היא כותבת 'אותות האמת ניכרים על פניה'. בין לבין, הפרקליטה כתבה לה שחוות הדעת אינה חזקה מספיק כדי לנצח במשפט".
מי שראה את הנושא בחומרה הוא נציב התלונות השופט דוד רוזן, שגיבה את דרורי. בהודעה מטעמו ביטל רוזן את טענות הפרקליטות כי מדובר בטעות טכנית, וכתב כי הנאשם היה עלול להיות מורשע בעבירות שלא עשה. "הטיפול של משרד המשפטים והפרקליטות היה רפה", אומר דרורי. "מדובר במעשה חמור שלא ייעשה, אדם היה הולך לכלא על לא עוול בכפו. אבל אני כשופט לא יכול לטפל בכל מה שהפקידות במשרד המשפטים ובפרקליטות לא מטפלת".
הסוחט מגנב פטור
עימות אחר בין דרורי לפרקליטות הסתיים בהפסד צורב כפול לנציגי המדינה. היה זה תיקו של אהוד אברג'יל, בעל פיצרייה שמסר לכמה צעירים בקבוקי אלכוהול שקנו, ובטעות נתן להם גם שקית ובה 120 אלף שקלים. עד שהבין להיכן נעלם הכסף, הצעירים חילקו את השלל ביניהם והחלו לבזבז אותו. אברג'יל הצליח לאתר אחד מהם, הגיע לביתו יחד עם שני חברים, וגילה כי בידי הנער נותרו רק 15 אלף שקלים. אביו של הנער סטר לו והשיב את הכסף שהוחזק אצלו. הפרקליטות העמידה לדין את הנערים באשמת גנבה, אך כתב אישום חמור יותר הוגש נגד אברג'יל וחבריו, בגין סחיטה באיומים. כן, האיש הואשם כי סחט את כספו שלו. הוא נעצר עד תום ההליכים, והפרקליטות אף מנעה ממנו להיות נוכח בלידת בנו.
"שלוש וחצי שנים התנהל אצלי המשפט שלו", מספר דרורי. "בכל פעם ששאלתי את הפרקליטות – תגידו, מה עשיתם עם הגנבים? הם ענו, אנחנו לא חייבים לספר לך, אנחנו דנים כעת בתיק חמור של סחיטה באיומים. לקראת הסוף התברר שהגנבים הגיעו להסדר טיעון וקיבלו מאסר על תנאי, קנס של אלף שקלים, ואפילו לא נדרשו להחזיר את הכסף שבזבזו. אחרי שהורשעו בגנבה, אמרתי לפרקליטות שיסגרו את התיק נגד בעל הפיצרייה, אבל הם התעקשו שמדובר באדם 'כמו אלפרון'. לא עזר שאמרתי להם שהם טועים. התחלנו את שלב הסיכומים בתיק, שנמשך משמונה בבוקר עד שמונה בערב. בסוף הדיון דפקתי על השולחן והכרזתי: 'הכרעת דין'. נציגי הפרקליטות נבהלו: רגע, אתה לא לוקח זמן להתלבט? אמרתי שאין מה להתלבט, כולם משוחררים וזכאים. בנוסף, אמרתי לפרקליטות, 'תעבירו ליועמ"ש שישיב מדוע האנשים האלה בכלל הועמדו לדין, ולמה נעשה הסדר מקל עם הגנבים'".
בפסק הדין ביקר דרורי בחריפות את הפרקליטות. "בתיק התגלה מצב שלא ניתן להעלות על הדעת", כתב. "מדינת ישראל – כמאשימה – מדברת בשני קולות, ומתנהגת לצערי בצורה שאינה מקיימת את שלטון החוק במדינה". בעקבות הפסיקה הזו הגישו אברג'יל וחבריו תביעת פיצויים בגין המעצר וניהול התיק נגדם. "אמרתי לפרקליטות, תסכמו איתם על סכום סביר ונסגור את התיק", מתאר דרורי. "בפרקליטות אמרו 'לא, אנחנו משוכנעים בצדקתנו'. אמרתי להם: 'אבל אני השופט קבעתי הפוך מעמדתכם, לא ערערתם לעליון, אז באיזה מובן אתם צודקים?'. הם אומרים לי: 'אנחנו צודקים כי בתחילת הטיפול בתיק הזה ביקשנו מעצר עד תום ההליכים, והעליון קיבל את עמדתנו'. לא עזר שהסברתי להם שהעליון בשלב ההוא לא ידע את כל העובדות".
"הציגו בפניי מסמכים שכתוב בהם: 'נא לתת לאחים הגיבורים שעשו פיגוע סכום כזה וכזה' – בכתב ידו של ערפאת ובחתימתו. עורך הדין שמייצג את הרשות טען שהמסמך הוגש שלא כדין, כי הוא נלקח כשלל מהמוקטעה. אמרתי לו, אתה טוען שזה מזויף? תביא את החתימה האמיתית של ערפאת ונקבל חוות דעת. הוא ויתר"
דרורי קיבל לפיכך את התביעה. הוא פסק כי על המדינה לשלם פיצויים בסך 360 אלף שקלים, והוסיף נזיפה: "הכוח שנתן המחוקק לפקיד (…) לחתום על כתב אישום, ובכך להכניס את הנאשם למערבולת של מתח וצורך בהשקעה כספית להגנתו המשפטית מחייב את בעל התפקיד לחשוב שבע פעמים ושבע, וידו צריכה לרעוד לפני שהוא חותם על כתב האישום". לנו הוא מוסיף: "מה יצא כאן בסוף? היועץ המשפטי לממשלה לא מגיב לשופט, הפרקליטות ממשיכה בעקשנותה, ואחרי זה אומרים שאני נגד הפרקליטות".
איך אתה מסביר את ההתנהלות שלהם?
"בתקופת דורית ביניש כפרקליטת המדינה, קיבלו אנשי הפרקליטות מסר: יש פה מדינה שלא שומרים בה את החוק. המדינה נמצאת על פי תהום, והיחידים שעומדים בפרץ ומונעים ממנה ליפול אלה אנחנו, אנשי הפרקליטות. אנחנו סיירת מטכ"ל של שלטון החוק, יש לנו משימה לאומית חיונית: להילחם בכל תיק עד הסוף ולא לוותר.
"יש שאומרים שהפרקליטות מושחתת, אבל זה לא נכון. הם אובר־דואינג. הם עד כדי כך משוכנעים בעצמם, ועד כדי כך רוצים לנצח ובטוחים שהקידום של כל אחד מהם תלוי במספר ההרשעות שהוא ישיג, שהם לא מוכנים להקשיב לשופט. לכן הם מנהלים משפטים עד הסוף, גם כשברור שאינם צודקים. לא הסתרתי את דעתי על זה. הייתי אומר לפרקליטים לצאת מהאולם, לדבר עם פרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן או עם קודמתו נורית ליטמן, ולהציע פשרה. הם היו יוצאים, חוזרים ואומרים 'התייעצנו, לא נתפשר'. הם בטוחים שהם יותר חכמים מכל השופטים ומהשופט דרורי. אז שיחשבו. אני לא ויתרתי להם. מצד שני, היו תיקי פשיעה חמורה שבהם תמכתי בדרישת הפרקליטות להטיל עונשים כבדים. אני לא תמיד נגדם, למרות שאני יודע שבפרקליטות חושבים שאני האויב".
אתה מתאר התנהלות מפחידה של רשויות החוק.
"היא לא מפחידה, היא מפחידה מאוד. הנה לך עוד מקרה: במרחק של כ־500 מטר מבתי יישוב יהודי בדרום הר חברון ישבו שני אנשים שנראו כפלסטינים. ניגשו אליהם מתנחלים מהמקום ושאלו מי הם. כשלא ענו, המתנחלים ביקשו מהם להסתלק, ואפילו התקשרו למשטרה ולצבא ואמרו שהם חוששים. משראו שלא מגיעה ניידת, הם החליטו לפעול בעצמם וגירשו את השניים במכות.
"מה מתברר – שני האנשים שישבו שם היו בכלל שוטרים שהתחפשו לפלסטינים. המתנחלים הועמדו לדין, ומש"קית המבצעים העידה במשפט ואמרה שבכוונה היא לא שלחה ניידת, כי ידעה שמדובר בשוטרים סמויים. עוד התברר שבתקופה שלפני כן אירעו ביישוב כמה ניסיונות אונס, גם כלפי אשתו של אחד הנאשמים. אמרתי לפרקליטות: אתם עשיתם משהו לא בסדר, ולכן אני מזכה אותם. ומדוע? הבאתי את המשפט העברי שאוסר על הכמנת עדים. השוטרים הללו היו בגדר 'סוכן מדיח'". המונח הזה, נציין, עולה מדי פעם כשאזרח שמכר סמים לשוטר סמוי עומד לדין. אילולא ביקש השוטר שימכור לו את הסם, טוענים עורכי הדין, לא הייתה מתקיימת עבירה.
"הנה לך עוד סיפור", ממשיך דרורי לפרט את חטאי הפרקליטות. "הוגש כתב אישום נגד בחור על עבירת שוד, ומדובב שהוכנס לתאו טען כי הנאשם הודה בפניו במעשה. אלא מה, מתברר שהמדובב הזה היה שקרן בריבוע, ולכן זיכיתי את הנאשם. כאשר המדובב היה על דוכן העדים, אמרתי לאנשי הפרקליטות במפורש: 'כשהוא יורד מכאן, בין דיון לדיון, הוא לא משוחח עם קצין המדובבים'. אבל הם הפרו את כל הוראותיי. התברר שהמדובב יצא החוצה, נכנס למכונית, ואז נכנס גם הקצין למכונית, והם שוחחו. תשאל אותי, האם הפרקליטות לא משתלטת על קציני המדובבים? אומר לך, זה נכון. האם בהתנהלות הפרקליטות והמשטרה יש סכנה לשלטון החוק? אומר לך, יש סכנה".
להאזין יותר, לעצור פחות
האם מוטיבציית־היתר של הפרקליטות, הביטחון העצמי המופרז, קיימים גם בתיקי שחיתות ציבורית?
"בדוק כמה כסף ומשאבים הושקעו בתיקי שחיתות, אני לא רוצה לומר אילו, לעומת ההשקעה בעשרות תיקי רצח שלא פוענחו עד היום. אני לא מזלזל בשחיתות, אבל אם צריך להקצות משאבים, מה עדיף לחקור – אונס או שחיתות? לדעתי חשוב יותר להגן על החיים. אדם קם בבוקר ורוצה לחזור הביתה בשלום. צעירה יוצאת מהבית ולא רוצה להיאנס. הבעיה היא שהפרקליטות מצויה כאמור בתודעת שליחות, כאילו רק היא מונעת אנרכיה והתפרקות של המדינה. למה הפרקליטות לא הסכימה שיהיה לה נציב ביקורת? למה הם חושבים שאין צורך לבקר אותם? כי אם יש בעיות בסיירת מטכ"ל, המשטרה הצבאית לא תחקור את היחידה הזו כמו שחוקרים את גולני".
בסוף אנחנו רואים שהמאבק בשחיתות מניב פירות בדמות כתבי אישום והרשעות, מראשי ערים ועד ראשי ממשלה. אתה חושב שאין באמת שחיתות? הכול מגיע מרצון של הפרקליטות להשיג הרשעות?
"לא עשיתי מחקר בנושא הזה ואני לא יודע לענות. אני מדבר רק על תיקים שטיפלתי בהם".
אם כבר עוסקים בשחיתות, האם אפשר להגדיר סיקור תקשורתי חיובי כמתת בעבירת שוחד?
"לא תפיל אותי בפח הזה ולא תגרור אותי להתייחסות לתיקי ראש הממשלה. אני לא מתבטא בנושאים שלא עסקתי בהם ולא למדתי אותם לעומק. סוגיה כזו תלויה בהרבה גורמים – מה בדיוק היה המתת, מה ידע או לא ידע כל אחד מהמעורבים, הכול לפי העולה מחומר הראיות. בלי להכיר את הראיות לא אתבטא, מה גם שלא ארצה להשפיע דרך ריאיון בעיתון על השופט שיצטרך להכריע בשאלה הזאת".
אני מבין שאתה לא שולל את האפשרות שזהו שוחד.
"אני לא שולל, לא מקבל ולא רוצה להתבטא. מדוע? כי הייתה נערה שסיפרה למשטרה בקפריסין שנערים ישראלים אנסו אותה. כל העיתונאים ביקרו, קבעו שהחינוך של הנוער קלוקל, איך ילדים אונסים וכולי. ואז מתברר שלא היה ולא נברא. איך עיתונאים מביעים עמדה בשלב ראשוני כל כך, לפני שבכלל נערכה בדיקת די־אן־איי? צריך קודם להכיר את העובדות עד תומן. אז אתה רוצה שאדבר על סיקור תקשורתי, כשאני אפילו לא יודע באיזה סיקור מדובר?
"רק היום היה שימוע לאחד המעורבים בתיק 4000. לפי מה שפורסם בתקשורת, הוא אמר: 'מה אתם רוצים ממני? אני ידיד של אשת ראש הממשלה, היא באה אליי ואמרה שמקפחים אותה, אז דיברתי עם שאול אלוביץ'. לא ידעתי על שוחד ולא ידעתי שהוא קשור לנתניהו. ידידה ביקשה, ועשיתי טובה'. אולי הוא צודק, אולי לא – אני לא יודע, את זה השופט יקבע. אסור למהר לחרוץ דין. יש תיקים שרק הצטברות של 17 ראיות מבססת בהם עבירה, ואז מתברר שהראיה ה־17 חלשה, ומחליטים לזכות את הנאשם. זיכוי אין פירושו שהמעשה לא נעשה; המשמעות היא שלא נמצאו ראיות מספיקות לעבור את הרף הפלילי. הרבה פעמים אנחנו שומעים אנשי ציבור שאומרים, 'תנו לי להוכיח את חפותי בבית המשפט'. זה לא נכון, אזרח לא צריך בכלל להוכיח את חפותו. הוא צריך לראות אם המדינה מצליחה להוכיח את אשמתו. השאלה אינה אם אדם 'אשם או זכאי', אלא 'אשם או לא אשם'. זה הבדל חשוב. אני לא יודע אם הוא זכאי, את זה הקב"ה יקבע ביום כיפור. אבל אם לא הובאו בפניי ראיות מספיקות, אני לא יכול להיות בטוח באשמתו, ולכן אני לא מרשיע.
"אם נחזור לסיפור של חוקרת הילדים – האם אני בטוח שהנאשם לא פגע מינית בילדות? לא, אני לא יודע. אני רק יודע שהמדינה לא עמדה ברף של הוכחת אשמה פלילית. לא פעם אני שומע עיתונאים מצקצקים בלשונם על החלטות של שופטים. אבל בסוף, לא אתם אלה ששולחים אדם למאסר. לא אתם אלה שלא ישנים בלילה לפני הכרעה. הרף הפלילי הוא גבוה, ולא בכדי. אי אפשר לעשות לינץ' בכל נאשם, יש חזקת חפות".
בוא נדבר על השופטים. הזהרת בעבר שהם עלולים להיות חותמת גומי של הפרקליטות והמשטרה.
"נכון".
בשנת 2017, מתוך 3,483 בקשות של המשטרה לעריכת האזנות סתר לנחקרים, דחו השופטים רק שתיים. זה ביטוי להיותם חותמת גומי?
"בנושא הזה הביקורת דווקא לא נכונה, והפרקליטות והמשטרה צודקות. מדוע? כי אני מעדיף לאשר עשרות האזנות סתר, ושלא יצטרכו לעצור נחקר. לפני שהתפתחה טכנולוגיית ההאזנות כפי שהיא כיום, הדבר הראשון שהיו עושים בחקירה זה לעצור אדם ולהכניס אותו לבית סוהר לשלושה לילות. השם שלו היה מתפרסם בכל העיתונים, ועולמה של המשפחה היה נחרב. אז מה עדיף? כמובן, צריך להגביל את ההאזנה במקרי צנעת הפרט, שיחות עם עורך הדין וכדומה. כשהמשטרה אמרה שיש לה מידע מודיעיני על חשד לעבירה, ביקשתי לדעת מי נתן את המידע – אולי יש למקור מניע אישי. לפעמים אחרי האזנה דרשתי לראות מה התגלה, ואישרתי להמשיך רק אם יש תוצרים.
"אנחנו הרי רוצים שהמשטרה תוכל לאכוף חוק. אם היא תעצור אדם שחשוד בתכנון עסקת סמים, ייתכן שהוא ישתוק בחקירה ובסוף ישוחרר. האזנת סתר לעומת זאת עשויה לחשוף את העסקה בעוד מועד, וכך הסמים לא יגיעו לבתי הספר, או שתימנע מכירה של נשק שעלול להגיע לרחובות ולהרוג אותנו. אז מה, נקפיד על ערך הפרטיות של חשוד ונסתכן באובדן חיים? באמריקה נכנס ג'וק לראש, כאילו הפרטיות נמצאת בעדיפות מספר אחת מבחינת זכויות האזרח. התזה הזאת מגיעה גם לישראל, וזו טעות. מעצר אדם הוא פגיעה חמורה יותר, וכך גם פרסום שמו בעיתון. הרבה פעמים קרה שהאזנת סתר הפריכה חשדות, והתיק נסגר בלי מעצר ובלי כלום. ההאזנה מדייקת את החקירה, וזה חשוב לאכיפת החוק ולזכויות הפרט גם יחד. כך מקיימים מצוות 'וביערת הרע מקרבך'".
התפקיד שנדרס
ב־2009 עלה שמו של דרורי כמועמד בעל סיכוי גבוה להתמנות לשופט בבית המשפט העליון. היה זה בתקופתו של יעקב נאמן כשר המשפטים, ובוועדה לבחירת שופטים ישבו גם השר גלעד ארדן, והח"כים דוד רותם (ישראל ביתנו) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי). אחד השופטים החברים בוועדה היה אדמונד לוי. לכאורה, דרכו של דרורי, כשופט דתי המזוהה עם התנגדות לאקטיביזם השיפוטי, הייתה סלולה. המתנגדת העיקרית למינויו הייתה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, שבאותה תקופה גם הייתה שכנה שלו, ממש בית ליד בית.
רגע לפני ששמו יעלה להצבעה, צץ לפתע פסק דין שנתן דרורי ב־2006 בתיקו של אברך שסירב לשלם בחניון, ואף נסע ופגע במכוניתו בכוונה בקופאית, כשזו חסמה את דרכו. בפסק דין באורך 321 עמודים נימק דרורי את החלטתו לגזור על הדורס עבודות שירות בלבד, ללא הרשעה. בין השאר כתב השופט כי הנאשם הודה בטעותו וביקש מחילה, וכי הרשעה תפגע בסיכוייו להתמנות לבית הדין הרבני. על הקופאית, בת לעדה האתיופית, כתב דרורי: "אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי, את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה המתלוננת לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף גם מי שפגע בה מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית ממנה היא באה. אותו אדם גם מוכן לפצותה כספית על נזקיה. (…) היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. (…) לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא מכל הלב, אמרה לו: 'אני מאמינה לך, ואני סולחת לך'".
פסק הדין זכה לגינויים רבים בתקשורת, וארגונים חברתיים האשימו את דרורי בגזענות. בצל הסערה שקמה, חברי הכנסת כבר לא נלחמו עבורו, וביניש הצליחה להפיל את מועמדותו. "לא מוניתי לעליון משום שעשו לי סיכול ממוקד", מכריז דרורי. "הקרן החדשה לישראל הפעילה גופים כמו 'קולך', 'טבקה' ואחרים, שסילפו את פסק הדין. בעיתון הארץ כתבו: 'לא יעלה על הדעת למנות אדם שפוסק לפי תושב מצרים מימי הביניים' – הם התכוונו לרמב"ם, איך אני מעז לצטט אותו.
"כשהייתי עורך דין לענייני משפחה, ניסחתי הסכם קדם־נישואין שמונע מהאישה להיות בעתיד עגונה. ההסכם הזה נמצא באתר קולך, וכתוב שהוא עבר את עיניו הבוחנות של עו"ד משה דרורי שעכשיו הוא שופט בבית המשפט המחוזי, ואפשר לסמוך עליו. אותו ארגון כתב באתר שלו שאסור למנות את השופט דרורי לעליון. הם לא רצו שופט דתי, תומך המשפט העברי. הם לא רצו מישהו שמסוגל להתמודד, שלא מתכופף בפני אף אחד, ואינו יס־מן של המערכת".
מדוע ביניש לא רצתה אותך?
"היא יותר מאשר 'לא רצתה', אך איני מעוניין לפרט. לא ראינו עין בעין. בתקופה ההיא, לפני שהייתה שרת משפטים חזקה, נשיאת העליון הייתה כול יכולה בוועדה לבחירת שופטים. גם דוברות בתי המשפט לא נהגה כמו שצריך ולא הסבירה את עמדתי כראוי, למרות שהפרסומים בעניין התיק הזה היו בין סילוף לשקר. עד היום איני מצטער על פסק הדין שנתתי בו. הייתה חוות דעת שהראתה שהנאשם מתחרט מעומק ליבו, ושאם הוא יורשע ייגרם לו נזק כבד. לכן גזרתי עבודות שירות, מאסר על תנאי ושלילת רישיון. הפרקליטות ערערה לעליון, והשופטים שם ביקשו לקבל תסקיר נוסף משירות המבחן. בשירות המבחן אמרו שהוא כבר סיים לרצות את עבודות השירות, אבל השופטים בכל זאת דרשו. ישבו אנשי שירות המבחן וכתבו: 'טעינו כשהמלצנו למחוזי לא להרשיע, יש צורך להרשיע אותו'. איך הם שינו את עמדתם אחרי שהאיש כבר סיים את עבודות השירות? ועוד נכתב שהוא טיפל מצוין בעולים חדשים. אתה מבין מה קרה פה?"
סמכות בלי אחריות
גם בשבתו בבית המשפט המחוזי הצליח דרורי לרשום היסטוריה חוקתית, כשהיה הראשון להשתמש בחוק יסוד הלאום. תוך הסתמכות על הסעיף הקובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי", פסק השופט כי על חמאס לפצות במיליוני שקלים אזרח ישראלי שנפצע בפיגוע בשנת 98'. העובדה שבבג"ץ עדיין תלויות כמה עתירות המבקשות לבטל את החוק, לא הרתיעה אותו. "כאשר הכנסת מחוקקת חוק, לנו השופטים אין זכות להגיד 'אנחנו לא מקבלים אותו'. נכון, יש הליך שמאפשר לבקש מבג"ץ להכריז על חוק כבלתי תקף. אני חושב שיש לעשות זאת במשורה, ואני בכלל לא בטוח שצריך לעשות את זה".
לבג"ץ יש סמכות לבטל חוקי יסוד?
"לפי הפרשנות שלי, על פניו, אין לו סמכות. אבל שוב, יש מומחים ממני בתחום. לו הייתי במקום נשיאת העליון, בכלל לא הייתי מתחיל לעסוק בעתירות נגד חוק הלאום לגופו, אלא מקיים דיון בשאלה המקדמית האם לבית משפט יש סמכות לדון בחוקתיות של חוק יסוד".
מה אתה חושב על חוק הלאום כשלעצמו, ועל ההתנגדויות שנשמעו לו?
"זה חוק מצוין, אין בו שום בעיה. קראתי את כל הטענות נגדו, ולמעשה אף אחד לא טוען שהחוק לא נכון. הטענה היא 'מדוע אין סעיף שמדבר על שוויון'. בג"ץ לא יכול לקבוע שהחוק עצמו אינו שגוי, ועם זאת לדרוש מהכנסת להוסיף סעיף שוויון. אין כזה דבר. או שהחוק חוקתי או שאינו חוקתי. גם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אין שוויון. בג"ץ פשוט עשה תרגיל ואמר 'איך נמציא שוויון? כבוד האדם פירושו שכולם שווים'".
האקטיביזם השיפוטי מתבטא גם בשימוש ב"עילת הסבירות", כשבג"ץ קובע שהחלטות של רשויות המדינה אינן סבירות ולכן יש לבטלן. זה קביל בעיניך?
"הסיפור הזה התחיל בסבירות האמיתית, כלומר, 'לא סביר' זה כשיש לפנינו החלטה כה קיצונית, שאין להעלות על הדעת שרשות מנהלית תקבל אותה בכלל. נניח, לא סביר לקבוע בוודאות שאדם שדד בנק רק משום שתפסו אותו הולך בלילה במרחק קילומטר משם. בהמשך המציאו השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק דבר חדש, הסבירות השנייה. המשמעות היא שאומרים לרשות מנהלית: לא שקלתם את כל השיקולים, התייחסתם לחמישה גורמים ולא לקחתם בחשבון שני גורמים נוספים כי לא היה בידיכם מידע, ולכן ההחלטה אינה סבירה ודינה להיפסל. ואז הגיע השלב השלישי והחמור ביותר: השופטים אמרו לרשויות: 'שקלתן את כל השיקולים והגעתן להכרעה X, אבל אנחנו סבורים אחרת. הייתן צריכות לתת משקל אחר לגורמים השונים, וכך להגיע לתוצאה Y'. אם זו השיטה, אז זהו, גמרנו. בשביל מה לקיים בחירות?
"נניח שיש ויכוח אם להשקיע עוד כסף ולבנות שני בתי חולים חדשים. האם בסוגיה כזו השופט חכם יותר משר הבריאות? מה שחמור יותר מהכניסה לשיקולי מדיניות הוא שאין קורלציה בין האחריות לבין התוצאה. את המחיר על ההחלטה אם יהיו בתי חולים או לא, ישלם מי שנבחר לתפקיד שר הבריאות ורץ שוב לכנסת. השופטים לעומת זאת נבחרו פעם אחת לכל החיים, ואינם נושאים באחריות על ההחלטות שלהם. שופטים מחליטים שצריכים להיות בתי ספר ביישובים הבלתי מוכרזים במגזר הבדווי. סליחה, מי יביא את הכסף ומהיכן? אתם תהיו אחראים לכך שבגלל זה יהיו פחות מיטות בבתי חולים? קל מאוד לפסוק, אבל בסוף כל דבר בא על חשבון משהו. כשמגיעות אליך עתירות נגד מעצר מסתננים, ואתה רוצה להחליט שהזכויות שלהם חשובות מאלה של תושבי דרום תל־אביב – זו שאלה ערכית שאני לא בטוח שיש לבית המשפט העליון סמכות להכריע בה. בא ילד פיליפיני שנולד בישראל לעובדת זרה ואומר, 'אני ישראלי, יודע רק עברית, אנא אל תגרשו אותי'. יש כאן שיקול אנושי. מצד שני באים אחרים ואומרים שיש בעיה דמוגרפית. גם זה שיקול בעל חשיבות. ליבי נכמר על הילד הזה, אבל נציגי המדינה אומרים: יש לנו מדיניות, ואנחנו לא רוצים בעיות דמוגרפיות כשעוד 100 אלף אזרחים זרים יישארו כאן".
ומי יגביל את נבחרי הציבור? אם המדינה תחליט לגרש את כל הג'ינג'ים, לא תרצה שבג"ץ יגן עליך?
"ומה נעשה אם שוטרים יצאו לרחובה של עיר וירססו תושבים? נו באמת. אנחנו מדברים על החלטות שהתקבלו בידי נבחרי הציבור ועברו שלוש קריאות. קח לדוגמה את פרשת האזרחים הלבנונים שהוחזקו בישראל כדי לשמש קלף מיקוח תמורת רון ארד. הם עתרו לבג"ץ, והשופט ברק שקבע שלגיטימי לעצור אותם, כי זה ידרבן את החזבאללה להחזיר את הנווט השבוי. הלבנונים ביקשו דיון נוסף – ואז פתאום ברק אמר: נתתי פסק דין, ועכשיו אני משנה את דעתי, אסור להחזיק אותם במעצר. הוא הפך הכול ושחרר אותם. אלה שיקולי סבירות? זה אותו ברק עצמו, אז ההחלטה הראשונה שלו הייתה בלתי סבירה? תראה, כשאדם בטוח שהוא יודע הכול, אז מי שלא חושב כמוהו הוא בלתי סביר".
יש סיכוי שבג"ץ יזוז לכיוון שמרני יותר?
"בהחלט. השופט אלכס שטיין למשל יכול לשנות את המצב הקיים. הוא אדם חכם מאוד, אחד המומחים המשפטיים הכי גדולים בארצות הברית. זו הרי ירידה בשבילו, לעזוב את תפקידו כפרופסור באוניברסיטת ייל כדי להיות שופט בישראל הקטנה. המינוי שלו כאן היה נחוץ. בתחום הפילוסופי יש תמיד מטוטלת – תזה, אחר כך אנטי־תזה, ובסוף סינתזה. היום אנחנו בעיצומה של דוקטרינת הסבירות, אבל זה עוד מעט ישתנה לצד השני, עד שתימצא דרך האמצע. אפשר להניח ששופטים שכל החיים דנו לפי הסבירות, ובטוחים שהם יודעים הכול, גם ימשיכו לעשות כך. לכן חשוב לומר: שופט צריך להיות צנוע גם באומץ הלב שלו. העובדה שאני שופט אינה הופכת אותי לצודק ויודע כול. זה רק הקב"ה".
כשאתה אומר שהשופט השמרן שטיין נחוץ לנו, אתה בעצם אומר שרוב שופטי בג"ץ הם בעלי אג'נדה ליברלית אקטיביסטית?
"כן, בוודאי. אבל גם חשוב לסייג: בארצות הברית למשל יושבים פרופסורים, מנתחים פסקי דין של שופטים שם ומנסים לאבחן מי ליברל יותר ומי פחות. אני לא בטוח כמה המחקרים האלה מדויקים, ועד כמה אפשר לסמוך על כלי המדידה, בפרט בשאלות פוליטיות. אתה לא יודע לאיזו מפלגה הצביע כל שופט".
אתה תומך בחקיקת פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בג"ץ?
"בוודאי. מה זה תומך – זה המינימום של המינימום שיש לעשות. תשעה שופטים בבג"ץ יודעים טוב יותר ממיליוני אזרחים שהצביעו ובחרו את נציגיהם לכנסת? ברגע שבית משפט פוסק משהו, נבחרי הציבור צריכים לעמוד דום ולא לעשות שום דבר? אם בית משפט יגיד שאסור לעצור יותר מסתננים – צריך לשבת בחיבוק ידיים, ובעוד כמה שנים נמצא את עצמנו עם מיליון מהגרים זרים? לא סביר שככה מדינה מתנהלת. בעיית ההגירה היא מן הקשות בדור שלנו, תראה מה קורה באירופה. אם הם רוצים להתאבד, זה אומר שגם אנחנו צריכים לעשות זאת? יש מדינת יהודים אחת, וזה שיקול חשוב ולגיטימי".
להרשיע את הרשות הפלסטינית
אחד התחומים שהעסיקו את מערכת המשפט הישראלית בעשרים השנים האחרונות נחשב לממלכתו הבלעדית כמעט של דרורי: תביעות נזיקין נגד הרשות הפלסטינית. אחד מפסקי הדין החשובים שלו, שהשתרע על פני 1,800 עמודים, קבע כי הרש"פ נושאת באחריות נזיקית כלפי 52 פלסטינים שנעצרו ועונו בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. בחודש האחרון לכהונתו הוציא דרורי מתחת ידו שני פסקי דין נוספים בנושא זה. הראשון חייב את הרשות הפלסטינית לפצות בסכום של 44 מיליון שקלים את יורשיה של מירי אמיתי, שנרצחה לפני 19 שנה בפיגוע ב"אוטובוס הילדים" בכפר־דרום; פסק הדין השני, הדרמטי יותר, שאורכו כ־1,200 עמודים, קבע כי הרשות ובכירים בה אחראים לכמה פיגועים קשים ובהם הרג חיילים ישראלים במתחם קבר יוסף בשנת 1996, הלינץ' ברמאללה, החדירה לבית משפחת גביש באלון־מורה ועוד. בפסק הדין, שניתן בתביעות נזיקין שהגישו משפחות נפגעי טרור, כתב השופט כי "ערפאת, אבו־מאזן ובכירים נוספים, כמו מרואן ברגותי, כולם חתרו למטרה אחת: הרג יהודים וישראלים ופגיעה במדינת ישראל".
כתבת דברים חמורים על אבו־מאזן, אך כשעברתי על פסק הדין לא מצאתי ראיות חד־משמעיות למעורבותו בטרור, אלא ציטוטים מנאומים שמהם משתמע כי הוא תומך בפיגועים, וגם זאת לא במפורש. יכול להיות שהלכת רחוק מדי?
"בחומר הראיות היו ארבע חוות דעת של אנשי ביטחון שקבעו כי אבו־מאזן וערפאת תכננו מראש רצח ישראלים, עוד מהשלב הראשון של הקמת הרשות הפלסטינית. בעקבות פתיחת מנהרת הכותל ב־96' הפלסטינים הרגו שמונה חיילים, וצה"ל לא עשה כלום, אז הם הבינו שאפשר. ארבע שנים אחר כך, כשערפאת חזר מקמפ־דיוויד, הם מיד התחילו בפרובוקציות. הפלסטינים טענו שהאינתיפאדה השנייה פרצה בגלל העלייה של אריאל שרון להר הבית, אבל התברר שזה לא נכון – הכול הוכן מראש, כולל איסוף כמויות של נשק. מפקד פיקוד המרכז דאז, בוגי יעלון, זה שאומרים עליו היום שהוא שמאלני, הזהיר מראש שצריך להתכונן לעוד אינתיפאדה.
"היום אנחנו בעיצומה של דוקטרינת הסבירות, אבל זה עוד מעט ישתנה לצד השני, עד שתימצא דרך האמצע. אפשר להניח ששופטים שכל החיים דנו לפי הסבירות, ובטוחים שהם יודעים הכול, גם ימשיכו לעשות כך. לכן חשוב לומר: שופט צריך להיות צנוע גם באומץ הלב שלו. העובדה שאני שופט אינה הופכת אותי לצודק ויודע כול"
"בכירי הרשות הפלסטינית הסיתו לאורך כל הדרך. הם אמרו שישנו את האמנה הפלסטינית, ולא שינו. באמצע האינתיפאדה הם הלכו ורכשו את הנשק שהובא בספינה קארין איי. אדם שישב בחדר ליד ערפאת, שר האוצר שלו, סיפר בפניי על ישיבה של ראשי פת"ח והתנזים שבה הוחלט לקנות נשק, ואיך ערפאת נתן לו את הכסף והוא זה שרכש אותו מאיראן. בכל השלבים האלה אבו־מאזן נמצא שם, הוא מספר שתיים של ערפאת.
"הציגו בפניי מסמכים שכתוב בהם: 'נא לתת לאחים הגיבורים שעשו פיגוע סכום כזה וכזה' – בכתב ידו של ערפאת ובחתימתו. עורך הדין שמייצג את הרשות טען שזה מסמך שהוגש שלא כדין, כי הוא נלקח כשלל מהמוקטעה. אמרתי לו, אתה טוען שזה מזויף? תביא את החתימה האמיתית של ערפאת, נמנה מומחה ונקבל חוות דעת. הוא ויתר, הסכים שזו החתימה. אבו־מאזן בעצמו אמר שלוש פעמים 'אלה השליחים שלנו', גם על אנשי חמאס וג'יהאד. 'אנחנו שלחנו ואנחנו נתמוך בהם', הוא אמר. 'הגרוש האחרון שיש לי, גם אם צריך כסף לבתי חולים ולזקנים ולילדים, קודם כול אתן למי שבכלא'. מחבלים עולים בדרגה כל שלוש שנים, והרשות מעלה להם את הקצבה. לפעמים אני שואל את עצמי, יש מישהו שלא מבין מה קורה פה?"
נשאל זאת כך: באולמו של שופט בעל עמדות כשלך, היה לרש"פ סיכוי כלשהו?
"ראשית, מעולם לא סיפרתי לאף אחד למי אני מצביע. שנית, בשלושה תיקים דחיתי תביעות נגד הרשות הפלסטינית וקיבלתי את טענותיה. אגב, בית המשפט העליון הטיל אחריות על הרשות במקרה מרחיק לכת הרבה יותר, בפסק דין עמוס מנטין. שם היה מדובר באדם שנורה בידי מחבל, ומכיוון שהמחבל היה במחנה קיץ של הרשות, ובמחנה הייתה הסתה, נפסק שהרשות אחראית לפיגוע. את זה פסק השופט עוזי פוגלמן, לא שופט ימני כמו דרורי".
השר בצלאל סמוטריץ' עורר לאחרונה התנגדות עזה, כשאמר שהוא רוצה שהמדינה תתנהל לפי משפט התורה. כשופט שהרבה לשלב בפסקי הדין שלו את המשפט העברי, מה אתה חושב על התבטאויות כאלה?
"או שלא הבינו את השר סמוטריץ', או שהוא בעצמו לא מבין מה זה משפט עברי. המשפט העברי שאני קורא ליישם, על פי עקרונות שהרמב"ם דוגל בהם, כולל עניינים של צדק, שוויון בין בעלי הדין, 'כופין על מידת סדום', 'זה נהנה וזה לא חסר'. הבאתי מהמשפט העברי התייחסות לנושאים כמו רשלנות או ראיות נסיבתיות. לא דיברתי על סקילה וכדומה, אלא על עקרונות משפטיים ענייניים, על פשרה, 'ודל לא תהדר בריבו'. מה הבעיה בכל אלה? אם יש בעיה, זהו חוסר הידע של הציבור, וגם של השופטים. יש רתיעה מדף בארמית, למרות שהכול נגיש כל כך היום. אין סוגיה משפטית שאין לה התייחסות במשפט העברי, ותמיד אפשר לשאוב משם השראה".
ועכשיו אחרי שפרשת, מה הלאה? הבנתי ששמך עלה כמועמד לתפקיד פרקליט המדינה.
"הגיעו אליי שמועות כאלה, לא משהו רשמי. אם אקבל הצעה כזאת באופן מסודר, אשקול אותה ברצינות רבה. הציעו לי כעת להמשיך כשופט־עמית. כל תפקיד ציבורי למען עם ישראל ומדינת ישראל אני אעשה. אני לא כמו אהוד ברק, שסיים כהונה ציבורית וטס לארצות הברית להרוויח מיליונים. אבל בכל מקרה, לפני הכול אני נוסע ליוון, לשיט עם הנכדות שלי".
בתגובה לדבריו של השופט משה דרורי נמסר לנו מפרקליטות המדינה:
"צר לנו על כך שהשופט בדימוס דרורי מצא לנכון להשתלח בפרקליטות בשלל טענות שברובן הן שגויות או מופרכות, וביחס לחלקן הוא פשוט אינו מכיר את העובדות. בראש הדברים נכון להזכיר את הכלל הבסיסי בשיטת המשפט הישראלית, שלפיו אם הכרעתו של בית המשפט שגויה בעיני מי מהצדדים, הם זכאים לערער על כך. לפיכך, אם שופט דורש מפרקליטות לחזור בה מכתב האישום במהלך משפט, ודאי עומדת לה הזכות לדחות דרישה זו. בידי השופט נמצאת האפשרות לזכות, ובמקביל, אם התביעה חושבת שהזיכוי שגוי, זכותה לערער על כך.
"מהכתבה עולה שהשופט דרורי כועס על שהפרקליטות סירבה לחזור בה מאישומים שונים חרף המלצותיו לעשות כן, אלא שזו זכותה וחובתה של הפרקליטות, ובלא מעט מקרים ששופטים המליצו על חזרה מאישום, התיקים הסתיימו בהרשעה.
"לא פעם נאלצה הפרקליטות לערער על החלטותיו של השופט דרורי לזכות נאשמים, ובמקרים לא מעטים הזיכויים בוטלו על ידי בית המשפט העליון. כך למשל כשהשופט דרורי זיכה אברך שדרס יוצאת אתיופיה בצאתו מחניון והפקיר אותה, הפרקליטות ערערה ופסק הדין נהפך, תוך שגם בדיון בערעור וגם בפסק הדין השופטים מבקרים את הזיכוי. כך למשל אמר השופט אדמונד לוי ז"ל: 'קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה'. על רקע זה, אין פלא שהפרקליטות סירבה לא פעם להמלצותיו של השופט דרורי, במקרים שבהם לדעתה לא היה מוצדק לעשות כן, ומנגד במקרים אחרים שהשופט דרורי לא טרח להזכיר, הפרקליטות קיבלה את המלצותיו, והכול בהתאם לחומר הראיות שעמד בפניה. איננו מעלים על הדעת שבשל ריבוי הערעורים מצד הפרקליטות על פסקי דינו והפיכת חלקם בעליון, נוטר השופט דרורי טינה לפרקליטות.
"צר לנו על טענתו המופרכת וחסרת התימוכין של דרורי, לפיה כביכול מוקדשים משאבים רבים יותר לתיקי שחיתות על חשבון תיקי אלימות. מקרי רצח, אונס ופשיעה אלימה מדורגים בסדר עדיפות גבוה ברשויות האכיפה, ולא נחסכים מאמצים או משאבים בעניינם. רק לאחרונה טופלו במחוז ירושלים, שבו שפט דרורי, פרשות רצח מלפני עשרות שנים, תוך השקעת משאבי תביעה וחקירה אדירים. בין אלה היו פרשת רצח נועה אייל ז"ל, שהסתיימה בהרשעה, ופרשת רצח ורדית בקרקנוט ז"ל, שבה הוגש כתב אישום בחלוף 25 שנה ממועד הרצח. תיקים אלה ורבים אחרים מעידים כאלף עדים שרשויות האכיפה אינן מרימות ידיים בתיקי פשיעה חמורה גם בחלוף זמן רב. צר לנו כי מי ששימש שופט מרשה לעצמו לקבוע קביעות מרחיקות לכת, על אף שהוא מעיד בעצמו כי 'לא עשיתי מחקר בנושא'.
"באשר לטענת השופט דרורי כי 'פרקליטים בטוחים שהקידום תלוי במספר ההרשעות': גם טענה זו מופרכת וחסרת ביסוס, ועולה כדי השמצה בוטה. אין לנו אלא להצר על שהיא נשמעת מפיו של שופט בדימוס.
"גם בטענות פרטניות נפלו שגיאות בוטות. כך למשל, האמירה ש'התברר שפרקליטה כתבה לה (לחוקרת נוער) שחוות הדעת אינה חזקה מספיק כדי לנצח במשפט', פשוט אינה נכונה. חמור בעינינו שהיא נאמרת מפיו של השופט שישב בדין בתיק זה, ויודע שאין כל קביעה כאמור בפסק הדין שהוא עצמו הוציא תחת ידיו. בצד זאת נאמר כי בתיק אכן אירעה תקלה מקצועית הנוגעת לאי-תיעוד שיחה בין הפרקליטה לבין חוקרת הילדים. בניגוד לטענת השופט כאילו איש מלבד הנציב רוזן לא טיפל בתקלה, הרי שפרקליט המדינה קיים בירור בנושא, ובסופו ננקטו צעדים אישיים בעניין.
"באשר לתיק שבו קבע השופט כי התמונה המתקבלת מהתנהלות התביעה היא 'מפחידה מאוד' (פרשת המתנחלים והשוטרים הסמויים – נ"ב), תמוה מאוד בעינינו שהשופט לא טרח לציין כי הרכב השופטים שבו ישב דחה בדעת רוב את ערעור הנאשם על הרשעתו, שעה שדרורי נותר בעמדת מיעוט כשזיכה אותו. ממילא הצגת הדברים על ידו כדוגמה להתנהלות 'מפחידה מאוד' של הפרקליטות אינה ראויה בלשון המעטה, ולו מחמת כבוד חבריו השופטים.
"מכיוון שהפרקליטות התבקשה להגיב תוך זמן קצר לשלל טענותיו של השופט לא היה סיפק בידינו להתייחס לטענות נוספות".
2019-08-09 10:12:25Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiLmh0dHBzOi8vd3d3Lm1ha29ycmlzaG9uLmNvLmlsL21hZ2F6aW5lLzE2MjM2OS_SAQA?oc=5
No comments:
Post a Comment